<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי מזכירין גבורות גשמים, ר' אליעזר אומ' מיום טוב הראשון שלחג, ור' יהושע אומ' מיום טוב האחרון. אמ' לו ר' יהושע, וכי מאחר שהגשמים סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, אמ' לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, אמ' לו אם כן לעולם הוא מזכיר. פי' מאחר שהגשמים סימן קללה בחג, כדאמרי' בסוכה [כ"ח ע"ב] למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לקונו ושפך לו הקיתון על פניו. [אף אני לא אמרתי], פי' לא אמרתי ששואלין גשמים מיום טוב הראשון, אלא מזכירין גבורות גשמים כדי לרצות הבורא כדי שיורידם בעונתו. ור' אליעזר סבר אין הכי נמי, דכל השנה כולה אם בא להזכיר מזכיר, אבל מיהו לא רמי עליה חיובא, אלא מיום טוב הראשון שלחג רמי עליה חיובא להזכיר, מידי דהוה אארבעת מינין שבלולב שכולן באין לרצות על המים, וניסוך המים נמי שמנסכין בחג כדי לרצות על המים. ור' יהוש' סבר אע"ג דלולב וניסוך המים באין לרצות, אדכורי בפה לא מדכרינן. תנא היכא קאי דקתני מאימתי, ומסיק תנא מראש השנה סליק, דתנן ובחג נידונין על המים. ותנא נמי מאימתי מזכירין גבורות גשמים, וליתני מאימתי מזכירין על הגשמים, אמ' ר' יוחנ' מפני שיורדין בגבורה, שנ' [איוב ט'] עושה גדולות עד אין חקר וגו', וכת' [שם ה'] הנותן מטר על פני ארץ.
מתני'. אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים, ר' יהודה אומ' העובר לפני התיבה ביום טוב אחרון שלחג, האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר, ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. ועד מתי שואלין את הגשמים, ר' יהודה אומ' עד שיעבור הפסח ר' יוסי אומ' עד שיצא ניסן שנ' [יואל ב'] ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון. פי' ברישא איירי בהזכרה והשתא מיירי בשאלה ותן טל ומטר, ואמ' ששואלין סמוך לגשמים, ולא פירש מתי והוא מה שאומ' בסיפא בשלשה במרחשון שואלין את הגשמי', והפסיק בעבור דברי ר' יהודה שחולק על ההזכרה. ודין היה שיחלוק ר' יהודה לעיל בהזכרה קודם שיזכיר התנא שאלה, אלא שבקיה תנא לסיומי מילתיה, דכולא חדא מילתא היא, מאימתי מתחילין להזכיר ומאימתי מתחילין לשאול, והדר פליג ר' יהודה בהזכרה, והדר מפרש תנא עד אימתי שואלין, דכיון דתנא מאימתי מתחילין לשאול תנא נמי עד מתי שואלין, והדר תנא בשלשה במרחשון שואלין לפרושי מאי דתנא לעיל סמוך לגשמים מאימתי הוו.
האחרון מזכי'. אמ' המורה לא איתפריש לי טע'. ולי נראה לפי שקיבוץ העם הוא בתפלת המוספין יותר מתפלת השחר, מפני שמתקבצין לשמוע קריאת ספר תורה אחר תפלת השחר, וכיון שקורין מתפללין תפלת מוסף, הילכך תיקנו שכל שינוי תפילה לא יהא אלא בקיבוץ עם, כדי שידעו הציבור שמעתה יש לנו להתפלל בעניין אחר ממה שהתפללנו.
<h2>דף ג.</h2>
תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמ' להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, מאי טע' אמ' ר' חנינה לפי שאין נעצרין. [ג' ב'] אמ' ר' חנינא העובר לפני התיבה בימות החמה, אמ' משיב הרוח אין מחזירין אותו אמ' מוריד הגשם מחזירין אותו. [בימות הגשמים, לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו]. ולא עוד אלא אפילו אמ' מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו.
<h2>דף ד:</h2>
וביום טוב הראשון שלפסח הראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר. ורמינהי עד מתי שואלין את הגשמים, ר' יהודה אומ' עד שיעבור הפסח. פי' וקשיא רישא לסיפא, ומסיק עולא תרי תנאי אליבא דר' יהודה. אמ' רב אסי אמ' ר' יוח' הל' כר' יהודה. ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן, אמ' רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה, ערבית ושחרית וחוזר במוספין. אמר להו שמואל פוקו אמרו ליה לאבא לאחר שעשיתו קודש תעשנו חול, אלא אמ' שמואל מתחיל במוסף, וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק, [ואף רב הדר ביה, דאמר רב כיון שהתחיל שוב אינו פוסק].
<h2>דף ו:</h2>
אמ' ר' אבהו מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. פי' שירבו גשמים כל כך עד שיעשו על הארץ אבעבועות והטיפין של גשמים יורדין על האבעבועות. מאי מברך, אמ' רב יהודה מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטיפה שהורדת לנו. ר' יוחנ' מסיים בה הכי, אילו פינו מלא שירה כים וכול' עד ברוך רוב ההודאות, רוב ההודאות ולא כל ההודאות. [אמר רבא אל ההודאות], אמ' רב פפא הילכך נימרינהו לתרויהו. פי' רוב ההודאות, שאתה הוא מהולל בפי הבריות ברוב ההודאות, ואינן מספיקין לומר כולן, אבל אתה [הוא] אל ההודאות, שכל ההודאות יש בך.
<h2>דף י.</h2>
מתני'. בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומ' בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שביש' לנהר פרת. אמ' רב חסדא הל' כרבן גמליאל. תניא חנניה אומ' בגולה עד ששים בתקופה. אמ' רב הונא בר חייא אמ' שמואל הלכה כחנניה. ודווקא בשאלה משנינן בגולה, אבל בהזכרה אין משנינן, דאע"ג דלא צריכי מיטרא עד ששים בתקופה אם ירדו אינן סימן קללה, ועד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע אלא בחג מפני שהן סימן קללה, אבל מיום טוב האחרון ואילך ראוי להזכיר אפילו בגולה. איבעיא להו יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים, ת"ש רב אמ' יום ששים כלאחר ששים, ושמואל אמ' יום ששים כלפני ששים, אמ' רב פפא היל' יום ששים כלאחר ששים. ויום שתקופת תשרי נופלת בו הוא מן החשבון, דהכי אמרי' בפרק קמא דסנהדרין [י"ג ע"א], יום תקופה גומר דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר יום תקופה מתחיל. פי' ר' יהודה סבר יום תקופה הוא נחשב מגמר התקופה שעברה, ור' יוסי אומ' אינו נחשב אלא מתחילת תקופה הבאה, וקיימלן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' יהודה ור' יוסי הל' כר' יוסי.
מתני'. הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידין מתענין, אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. הגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור, אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. עברו אילו ולא נענו, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הציבור, אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות. עברו אילו ולא נענו, בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על הציבור שהן שלש עשרה, מה אילו יתירות על הראשונות אלא שבאילו מתריעין ונועלין את החנויות, ובשני מטין עם חשיכה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. מאן יחידים, אמ' רב הונא רבנן. ואמ' רב הונא יחידים מתענין שני וחמישי ושני, תניא נמי הכי כשיתחילו היחידים להתענות מתענין שיני וחמישי ושיני ופוסקין בראשי חדשים.
<h2>דף י:</h2>
ובימים הכתובין במגילת תענית, ואל יאמר אדם איני ראוי לכך, אלא כל התלמידים ראויין לכך. אי זהו יחיד ואי זהו תלמיד, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הציבור, תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומרה, ואפי' במסכתא דכלה. פי' אי זהו יחיד שבעל כורחו יש לו להתענות, ואי זהו תלמיד שאין מוטל עליו להתענות, אבל אם רצה להתענות יתענה ולא מיחזי כיוהרא, ואם הוא פחות מתלמיד אל יעשה עצמו כיחיד ויתענה משו' דמיחזי כיוהרא. ת"ר [לא] כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' עושה וזכור לטוב, לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו. הרי שהיה מתענה על הצרה (ש)[ו]עברה או על החולה ונתרפא, הרי זה מתענה ומשלים. פי' ודווקא ביחיד, אבל בציבור הא תני לה לקמ' בפרק ג' [י"ט ע"א] היו מתענין וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו, וכך הם חלוקין נמי לעניין הפסקה, דתניא הכא ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובין במגילת תענית, ובפרקין דלקמן [ט"ו ע"ב] תנן אין פוסקין תענית כתחילה בראשי חדשים בחנוכ' ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין. תניא אידך, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, דברי ר' שמע' בן אלעזר, רשב"ג אומ' בד"א בדבר שלשבח אבל בדבר שלצער עושה וזכור לטוב, לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו. ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה [עמהן, ממקום שמתענים למקום שאין מתענים הרי זה מתענה] ומשלים, שכח ואכל אל יתראה לפני הציבור כאוכל ואל ינהיג עידונין בעצמו.
<h2>דף יא.</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב אמ' ר' חייא, כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנ' [איוב ה'] ברעב פדך ממות. אמ' ריש לקיש אסור לאדם שישמש מיטתו בשני רעבון, שנ' [בראשית מ"א] וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא חשוכי בנים משמשין מיטותיהן בשני רעבון. ת"ר בזמן שהציבור שרוי בצער ופירש אחד מהם מן הציבור, באין שני מלאכי השרת המלוין אותו מניחין ידיהן על ראשו ואומ' פלו' שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. תניא אידך, בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי (אלך) ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עשה כן עליו הכת' אומ' [ישעיה כ"ב] הנה ששון ושמחה וגו' מה כת' אחריו הצדיק אבד ואין איש שם על לב, אלא יצער עצמו עם הציבור שנ' [שמות י"ז] וידי משה כבידים וגו', וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליו, אלא אמ' משה הואיל והציבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהן בצער. אמ' שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר לה כי הא דתניא ר' אלעז' הקפר בר' אומ' מה ת"ל [במדבר ו'] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באי זו נפש חטא, אלא זה שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, ר' אלעזר אומ' נקרא קדוש, שנ' [שם] קדוש יהיה. ומי אמ' ר' אלעזר הכי, והאמ' ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו [י"א ב'] כאילו קדוש שרוי בתוך מיעיו, [שנאמר [הושע י"א] בקרבך קדוש]. פי' והילכך אל יסגף בני מיעיו. לא קשיא, הא דמצי לצעוריה נפשיה הא דלא מצי מצער נפשיה. ריש לקיש אמ' נקרא חסיד, שנ' [משלי י"א] גומל נפשו איש חסד. אמ' רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכליה כלבא לשירותיה. אמ' ר' ירמיה אמ' ריש לקיש אין תלמיד חכם רשיי לישב בתענית מפני שממעט ממלאכת שמים.
<h2>דף יא:</h2>
אמ' ר' זעירי אמ' רב הונא, יחיד שקיבל עליו תענית שני ימים זה אחר זה אוכל והולך כל הלילה ולמחר מתפלל תפלת תענית, לן בתעניתו למחר אינו מתפלל תפלת תענית. פי' רבותא אשמעי', דאם קיבל תענית מבעוד יום אע"פ שכל הלילה כולו אוכל ושותה ולא פסק עד עלות השחר, תענית מעליא הוי, ומתפלל תפלת תענית. אבל אם לן בתעניתו, שלא קיבל עליו להתענות אלא יום אחד, ולערב נטרד ולא אכל אלא לן בתעניתו שלא על דעת להתענות למחר, אם נמלך בלבו ורוצה להשלים כל היום בתענית אינו מתפלל תפלת תענית, דכיון דלא קיבלה עליו מבעוד יום אע"פ שלא אכל בלילה והוא בתענית מאתמול אינה חשובה תענית, ואינו מתפלל תפלת תענית, דכיון דלא קיבלה עליו מבעוד יום שיהא כל היום לשם תענית, אלא מקצתו עשה לשם תענית ומקצתו שלא לשם תענית, זה יקרא לשעות ואין מתענין לשעות, ומשום סיפא נקט ברישא שני ימים זה אחר זה לאשמועינן רבותא, שאם נתענה שני ימים זה אחר זה בלא קבלת יום שיני, אין יום שיני חשוב לו להתענות גם למחר דנקט ברישא לאו דווקא, שהמקבל מבעוד יום אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל ענינו ערבית, כיון שבדעתו להתענות למחר, כדתניא בפרק במה מדליקין [כ"ד ע"א] ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שיני וחמישי של תעניות ושלמעמדות ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומ' מעין המאורע בשומע תפלה, אלמא צריך לומר ענינו בתפלת ערבית (אלמא) [אלא] משום סיפא נקט לה, דבסיפא הוי למחר דווקא, דלערב [אע"פ] שלא אכל [הואיל ו]לא לשם תענית עשה (אלא למחר רוצה להמלך ולהשלים היום בתעניתא) [אינו מתפלל עננו, אבל למחר שנמלך בלבו ורוצה להשלים היום בתענית אצטריך למימר דאינו מתפלל תפלת תענית משום דאין מתענין לשעות]. מר עוקבא איקלע לגינזק, בעו מיניה מתענין לשעות או אין מתענין לשעו', לא הוה בידיה. קנקנים שלגוים אסורין או מותרין, לא הוה בידיה. אזל ושאיל בבי מדרשא, אמ' ליה היל' מתענין לשעות ומתפללין תפלת תענית, והיל' קנקנים שלגוים לאחר שנים עשר חודש מותרין. ומכח הלכה זו היושב בתענית חלום אע"פ שלא קיבלה עליו מבערב מתפלל תפלת תענית.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' רב חסד' האי דאמרה מתענין לשעות, והוא שלא טעם כלום עד הערב, אמ' ליה אביי האי תעניתא מעליא הוא. פי' דקס"ד לאביי דמתענין לשעות הוא שלא נתענה אלא מקצת היום. ואהדר ליה רב חסדא לא צריכא דאימלך אימלוכי. פי' כל היום נתענה אלא שלא קיבלה מבעוד יום, ומקצת היום לא אכל שלא לשם תענית ואחר כך נמלך להשלימו בתענית, וזה יקרא [מתענין] לשעות. ואמ' רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית. מיתיבי, אנשי משמר מתענין ולא משלימין, התם צערא בעלמא הוא, ת"ש דאמ' ר' יוח' אהא בתענית עד שאבוא לביתי, התם אשתמוטי הוא דקא משתמיט נפשיה מבי נשיאה דלא ליזמנו ליה.
אמ' שמואל כל תענית שלא קיבלה עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית, ואי יתיב למאי דמי, אמ' רבה בר שילא למפוחא דמלי זיקא. ואימת מקבלה, רב אמ' במנחה, ושמואל אמ' בתפלת המנחה. אמ' רב יוסף כוותיה דשמואל מסתברא, דכת' במגילת תענית לכן כל אנש דייתי עלוהי מקדמת דנא ייסר בצלו. פי' כל איש שרוצה להביא עליו תענית קודם שיגיעו ימים טובים הכתובין במגילת תענית ואוסר עצמו בתפלה שיקבל עליו בעת תפלת המנחה. והני סברי דאין מתענין לשעות וצריך לקבלה מבעוד יום, וכבר איפסיק היל' דמתענין לשעות, ואע"פ שלא קיבלה עליו מבעוד יום תענית גמורה היא ומתפלל ענינו.
תניא, יחיד שקיבל עליו תענית שיני וחמישי ושיני ופגעו בו ימים הכתובין במגלת תענית, אם נדרו קודם לגזירתינו ביטל נדרו את גזירתינו, ואם גזירתינו קדם לנדרו ביטלה גזירתנו את נדרו. [י"ב ב'] רבנן דבי רב אשי סיימי נפקי כדרכיהו וסברי לה כדשמואל דאמ' אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, אמ' רב יהודה אמ' רב לווה אדם תעניתו ופורע, כי אמריתה קמיה דשמואל אמ' לי וכי נדר הוא דפרע, צערא הוא דקביל עילויה, אי מצי מצער נפשיה מצטער, ואי לא מצי לא מצטער. איכא דאמ' הכי קאמ' ליה, לא יהא אלא נדר ונדר מי לא משלם, הכא נמי לא שנא. ר' יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי, עבדו ליה עגלא תולתא, אמרו ליה נטעום מר מידי, אמ' להו בתעניתא יתיבנא, ונוזפיה מר ונפרעיה, לא סבר לה מר להא דאמ' רב יהודה לווה אדם תעניתו ופורע, אמ' ליה תענית חלום הוא, דאמ' [רבא בר מחסיא אמר] רב חמא בר גוריא [אמר רב], יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמ' רב חסדא ובו ביום, ואמ' רב יוסף אפילו בשבת.
פיס'. אוכלין ושותין משחשיכה. ת"ר עד מתי אוכלין ושותין עד שיעלה עמוד השחר דברי ר', ר' אלעזר ביר' שמעון אומ' עד קרות הגבר. וקיימלן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' מחבירו. אמ' רבא לא שנו אלא שלא גמר את סעודתו, אבל גמר את סעודתו אסור. איתביה אביי גמר ועמד הרי זה אוכל, התם בשלא סילק. פי' כיון שלא סילק שולחנו עדיין לא הסיח דעתו, וכסעודתא אריכא דמיא. איכא דאמ' אמ' (רבה) [רבא] לא שנו אלא שלא ישן בתוך סעודתו, אבל ישן בתוך סעודתו אסור. פי' אע"ג דלא סילק שולחנו, דשינה היסח הדעת הויא. איתיביה אביי ישן ועמד הרי זה אוכל, התם במתנמנם. פי', אבל לעולם אם ישן סילוק דעת הוי. היכי דמי מתנמנם, אמ' מר בר רב אשי [י"ב ב'] נים ולא נים תיר ולא תיר, כגון דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, ואי מידכרו ליה מידכר. ומדקא שקיל וטרי תלמודא היכי דמי מתנמנם, ש"מ דהכי הי"ל דישן הוי סילוק הדעת, וכל שכן אם סילק שולחנו דהוי היסח הדעת. ורבינו יצחק זצ"ל כתב אם לא ישן בין סילק בין לא סילק אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר. ואינו נראה לי, דסתם שינה חשיב סילוק, כל שכן דודאי סילק והסיח דעתו דאסיר. ירושלמי [ה"ד], ישן ועמד אסור ובשלא התנה, אבל אם התנה מותר.
<h2>דף יב:</h2>
פיס'. ואסורין במלאכה. בשלמא כולהו אית להו תענוג, מלאכה צער הוא, אמ' רב חסדא אמ' רב ירמיה בר אבא דאמ' קרא [יואל א'] קדשו צום קראו עצרה, מה עצרת אסור בעשיית מלאכה, אף צום נמי אסור בעשיית מלאכה, אי מה עצרת מאורתא אף צום נמי מאורתא. אמ' ר' זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דרב ירמיה בר אבא דומיא דאסיפת זקנים, מה אסיפת זקינים ביום אף צום נמי ביום. אמ' רב ששת בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא דאמ' מצפרא כינופיא, היכי עביד, אמ' אביי מצפרא ועד פלגא דיומא מעיינינן במלי דמתא, מפלגא דיומא לאורתא ריבע' דיומא קרינן ומפטרינן, ומריבעא דיומא לאורתא בענן רחמי, שנ' [נחמיה ט'] ויקראו בספר תורת האלהים מפורש רביעית היום ורביעית היום מתודים ומשתחוים.
<h2>דף יג.</h2>
אמ' רפרם בר פפא אמ' רב חסדא כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב, אסור לרחוץ בין בחמין בין בצונן, וכל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור, בחמין אסור בצונן מותר. וכבר פסקינ' היל' דאין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב [בלבד], ומותר במלאכה וברחיצה ובכל הני דתנן במתני'. גרסי' בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב], דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות [בט"ב] כדרך שמשלימות ביום הכיפורים. ובין השמשות שלו אסור, וכן אמרו משמיה דר' יוחנ', ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמ' ר' יוחנ' תשעה באב אינו כתענית ציבור, מאי לאו לבין השמשו', לא למלאכה, מלאכה תנינא מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין, רשב"ג אומ' יעשו אדם עצמן כתלמידי חכמים, ואפילו רשב"ג לא אמ' אלא דכי יתיב ולא עביד לא מיחזי כיוהרא אבל מיסר לא אסר, אלא מאי אינו כתענית ציבור לתפילת נעילה, והאמ' ר' יוח' ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, התם רשות הכא חובה, ואיבעית אימא מאי אינו כתענית ציבור לענין עשרים וארבעה. אמ' ר' אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב כדרך שאסור ביום הכיפורים. תניא אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו. נימא מסייע ליה לרב חסדא, כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים. במאי, אילימא (ביום) בחמין, טבילה בחמין מי שרי, שאובין נינהו, אלא לאו בצונין, וחייבי טבילות הוא דשרי אבל אחריני לא. ת"ש דאמ' ר' אבא בר כהנא משום ר' יוסי הכהן, מעשה ומתו בניו שלר' יוסי (הכהן) [ברבי חנינא] ורחץ בצונין כל שבעה, התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה, כדתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, אמ' רב חסדא בתער ולא במספרים ובמים ולא בנתר ולא באהל. [י"ג ב'] אמ' רבא היל' אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונין, אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונין מותר, ולסוך אפי' כל שהוא אסור, ואם להעביר את הזוהמא מותר.
<h2>דף יג:</h2>
תפלת ענינו היכן אומרה, אדבריה רב יהוד' לרב יצחק בריה ודרש יחיד שקיבל עליו תענית למחר מתפלל תפיל' תענית, והיכן אומרה בין גואל לרופא. קשיא ליה לרב יצחק, וכי יחיד קובע ברכה לעצמו, אלא אמ' רב יצחק בשומע תפלה, וכן אמ' רב ששת בשומע תפילה, והיל' בשומע תפילה. ושליח ציבור אומרה בין גואל לרופא וחותם בה העונה בעת צרה.
<h2>דף יד.</h2>
תניא, עוברות ומניקות אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות. ואסיק רב ששת דבשלש אמצעיות מתענות, אבל לא בשלש ראשונות, מפני שאין צורך לעולם כל כך, ולא בשבע אחרונות משום דנפישי.
<h2>דף יד:</h2>
תניא אין גוזרין תענית על הציבור יותר משלש עשרה תעניות, לפי שאין מטריחין על הציבור [יותר מדאי] דברי ר', רשב"ג או' לא מן השם הוא זה אלא שיצאה זמנה שלרביעה. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוח' לא שנו אלא לגשמים, אבל על כל צרה שלא תעבור על הציבור מתענין והולכין עד שיענו. תניא נמי הכי, כשאמרו שלש כשאמרו שבע לא אמרו אלא לגשמים, אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שייענו. שלחו ליה בני נינוה לר', כגון אנן דמצטריך לן מיטרא אפי' בתקופת תמוז כרבים דמינן ובברכת השנים. פי' שואלין שאילת מטר בברכת השנים, כמו שניתקן לכל ישר' בימות הגשמים או כיחידים דמינן, ובשומע תפילה. פי' כמו שיחיד שואל צרכיו בשומע תפילה [כך] בני נינוה אין מזכירין שאילת מטר בקיץ אלא בשומע תפילה, ולא בברכת השנים כציבור, ואע"ג דגם לגבי יחיד אמרי' שאם רוצה לשאול (על) [בסוף] כל ברכה מעין כל ברכה שואל, כגון אם יש לו חולה [בתוך ביתו] שואל ברופא חולים, ואם צריך פרנסה בברכת השנים, שאני שאילת מטר, דכיון דהוקבעה בציבור בימות הגשמים בברכת השנים ולא בימות הקיץ אינו דין שנשוה היחידין לציבור, אלא אומ' אותה בשומע תפלה. שלח להו כיחידים דמיתו. מיתיבי אמ' ר' יהוד' אימתי בזמן שהשנים כתיקנן ויש' שרויין על אדמתן. פי' שהשנים כתיקנן שהיה קציר בניסן וזריעה במרחשון ואין סדר השנים משתנה. ויש' שרויין על אדמתן. שמנהג ארץ ישראל בכך. אבל בזמן הזה הכל לפי השנים והכל לפי המקומות. מתני' קא רמית עליה דר', ר' תנא הוא ופליג. מאי הוי עלה, רב נחמ' אמ' בברכת השנים ורב ששת אמ' בשומע תפילה, והיל' בשומע תפילה. ודווק' בשאילת מטר משנינן ושואלין בני נינוה וכדומה להן, אבל בהזכרה בתחיית המתים לא מצאנו חילוק, אלא כל העול' פוסקין ביום טוב הראשון שלפסח, שאין ההזכרה לשון תפילה אלא להזכיר שבחו שלבורא, ואין מתפללין לפי הצורך אלא בשאילת מטר, ובאילו המקומות שאנו צריכין גשמים כל ניסן ואייר ומקצת סיון, ואז הם עיקר גשמים מן הדין שנאמר שאלה בשומע תפילה כבני נינוה.
מתני'. עברו אילו ולא נענו, ממעטין במשא ובמתן בבניין בנטיעה באירוסין ובנישואין ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום. היחידין מתענין עד שיצא ניסן, יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה לעולם, שנ' [ש"א י"ב] הלא קציר חטים היום וגו'. תנא בניין בניין שלשמחה, נטיעה נטיעה שלשמחה, איזו היא בניין שלשמחה זה הבונה בית חתנות לבנו, ונטיעה שלשמחה זה הנוטע בורנקיי של מלכים. פי' אילן גדול שצילו מרובה, וכשרוצין לשמוח אוכלין תחת צילו, כדאמ' בעירובין [כ"ה ע"ב] ההיא בורנקיא דהוה בי ריש גלותא בבוסתניה, פי' אבל בנין ונטיעה אחרת מותרין לעשות.
ובשאילת שלום. ת"ר חבירים אין שאילת שלום ביניהן, ועם הארץ ששאל מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש, והן מתעטפין ויושבין כאבילים וכמנודין עד שירחמו עליהן מן השמים. אמ' ר' אלעזר אין אדם חשוב רשיי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע, שנ' [יהושע ז'] ויאמר ה' אל יהושע [קום לך] למה זה אתה נופל על פניך וגו'. פי' משום דמיחזי כיוהרא. ואמ' ר' אלעזר אין אדם חשוב רשיי לחגור שק על בשרו אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב, שנ' [מ"ב ו'] ויראו כל העם את יהורם בן אחאב והנה השק על בשרו מבית.
<h2>דף טו.</h2>
סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה שלעיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד [ואחד] נוטל ונותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין. אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא [יונה ג'] וירא אלהים כי שבו מדרכם הרעה, ובקבלה מהו אומ' [יואל ב'] וקרעו לבבכם ואל בגדיכם.
<h2>דף טו:</h2>
מתני'. מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנינא בן תרדיון, שעבר אחד לפני התיבה וגמר את כל הברכה, וענו אחריו אמן. תקעו הכהני' תקעו מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה, הריעו בני אהרן הריעו, מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה, וכשבא דבר אצל חכמ' אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח. פי' גמר כל הברכות וענו אחריו אמן, ואחר כך היה אומ' להן חזן הכנסת לא שליח ציבור היורד לפני התיבה שהוא גומר הברכה ושותק, אלא חזן הכנסת היה אומ' תקעו הכהנים תקעו, ועוד חוזר ואומ' מי שענה את אברהם בהר המוריה כול', ועוד בברכה שניה אחר שגמרה שליח ציבור וענו אחריו אמן, היה אומ' החזן (אומ') הריעו בני [אהרן] הריעו, וחוזר ואומ' מי שענה את אבותיכם על ים סוף כול'. והכי מפר' בגמ' בברייתא בפירוש, ואע"ג דמתני' תנן דמקדים העניות לברכות, הנה מפני התקיעות שהיו עושין אחר הברכות כדי שלא יהיו בכדי היה אומ' העניות אחר התקיעות, ואע"פ שבאחת היה אומ' תקעו ובאחת היה אומ' הריעו על כל ברכה וברכה היו תוקעין ומריעין ותוקעין כדאמ' לעיל. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן לתקוע בשופרות אלא בשערי מזרח בהר הבית. כדאמ' בראש השנה בפר' ראוהו בית דין [כ"ז ע"א] דבין בראש השנה ובין בתעניות היו תוקעין בשופרות ומריעין בחצוצרות [משום] דכת' [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך יי. אבל בגבולין, מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה אין חצוצרות, ומקום שיש חצוצרות דהיינו בתעניו' שהן לכינופיא אין שופר. ומתני' דתנן מתריעין בבית המקדש מיירי ולא בגבולין, ומאי דאמרן לעיל וכך היו נוהגין בגבולין, לאו אתקיעות קאי אלא אעונין אמן על כל ברכה וברכה, ותדע דקתני סיפא שבמקד' לא היו עונין אמן, אבל לעול' התקיעות לא היו נוהגין כי אם בהר הבית, ולא בגבולין כי אם חצוצרות לקבץ את העם.
מתני'. שלש תעניות הראשונות אנשי משמר מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו מתענין. פי' המשמר היה חלוק (לששה) [לשבעה] בתי אבות כל בית אב עובד יומו, ואם תכבד העבודה על אנשי בית אב, באין בני המשמר ועוזרין אותן, הילכך אנשי משמר מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל. שלש שניות אנשי משמר מתענין ומשלימין ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין. שבע אחרונות אילו ואילו מתענין ומשלימין, דברי ר' יהוש', וחכמי' אומ' שלש תעניות הראשונות אילו ואילו לא היו מתענין, שלש שניות אנשי משמר היו מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו מתענין, שבע אחרונות אנשי משמר מתענין ומשלימין ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין. אנשי משמר מותרי' לשתות יין בלילות אבל לא בימים, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה. אנשי משמר ואנשי מעמד אסורי' מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. פי' אין משלימין כל היום בתעני' מפני כבוד השבת שלא יכנס בה כשהוא בתענית. אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומ' מתענה ומשלים. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא היל' מתענה ומשלים. גרסי' בפרק בכל מערבין [עירובין מ' ע"ב], אמ' רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן הני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומיה, לא הוה בידיה, ומסיק אמ' עולא הל' כר' יוסי דאמ' מתענה ומשלים, והוא חכמים דפליגי הכא עם ר' מאיר. והתם נמי אמרי' [שם מ"א ע"ב] דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הילכתא מתענה ומשלים.
מתני'. כל הכתוב במגילת תענית דילא למיספד, לפניו אסור לאחריו מותר, ר' יוסי אומ' לפניו ולאחריו אסור דלא להתענאה בהן לפניו ולאחריו מותר ר' יוסי אומ' לפניו אסור לאחריו] מותר. פי' הימים שהיה נעשה בהן נס בבית שיני, שהיו משועבדין תחת המלכיות, היו קובעין אותם לימים טובים, כמו חנוכה ופורים, והיו קובעין וכותבין אותם במגילה אחת כדי שלא ישתכחו, והיא נקראת מגילת תענית, ומפני שכל ההלכות לא ניתנו ליכתב וזו כתבו (ו)היו קורין אותה מגילת תענית. ויש ימים שהנס שלהן היה גדול והחמירו עליהן שלא להתענות בהן ושלא להספיד בהן, ויש ימים שלא היה הנס כל כך גדול ולא אסרום כי אם [שלא] להתענות בהן, אבל בהספד לא אסרום, וקסבר תנא קמא שהימים החמורין שאסרו דלא למיספד יום שלפניהן אסור ושלאחריהן מותר, והימים הקלים שאינן אסורין אלא להתענאה, אבל למיספד מותרין בין לפניהן בין לאחרי' מותר, ור' יוסי מחמיר טפי מתנא קמא.
מתני'. אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע את השערים, אלא שלוש תעניות הראשונות שיני וחמישי ושיני, ושלש תעניות שניות חמישי ושיני, וחמישי, ר' יוסי אומ' כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא שניות ולא אחרונות. פי' כשרואין בעלי החנויות שקונין למוצאי יום [ה'] שתי סעודות גדולות, אחת ליום [התענית לליל חמישי] ואחת לשבת, מייקרין ומפקיעין השערים כסבורין המוכרי' רעב בא לעולם, אבל משהתחילו להתענות יודעין שאינן אלא מפני התענית. אין גוזרין תענית על הציבור לא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים, ואם התחילו אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל. אמ' ר' מאיר אע"פ שאמ' רבן גמליאל אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין, וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. [י"ח ב'] וכמה הויא התחלה, ר' אחא אומ' שלש תעניות, ר' יוסי אומ' תענית אחת, וקימלן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' יוסי מחבירו.
ואפילו בקמייתא, ורמינהי שלש ראשונות ושניות נכנסין לבית הכנסת ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה, שבע אחרונות מוציאין את התיבה כול' אמ' רב פפא כי תנן נמי מתני' שבע אחרונות קתני. פיס'. ובראש הנשיא ובראש אב בית דין. והדר תני וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, והתניא [רבי אומר] בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מתחילין מן הקטן, התם נמי חשיבותא היא לדידהו, דאמרי' ליה את חשיבת למיבעי עלן רחמי. מאי שנא כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, ומאי שנא נשיא ואב בית דין דאיניש אחרינ' שקיל ושדי להו, אמר רב אדא דמקסרי אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. — למה יוצאין לרחובה שלעיר, אמ' ר' זירא בר אבא לומר צעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה בעצמינו בפרהסיא. למה מתכסין בשקים, אמ' ר' חייא בר אבא לומר חשובין אנו כבהמה. פי' שהשק עושין ממנו מרדעת לחמור. — למה מוציאין את התיבה לרחובה שלעיר, אמ' ר' חייא בר אבא לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. למה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה, אמ' ר' יהוד' בן פזי לומר [תהלים צ"א] עמו אנכי בצרה, ריש לקיש אמ' [ישעיה ס"ג] בכל צרתם לו צר. למה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד, פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא, חד אמ' חשובין אנו לפניך כעפר, וחד אמ' כדי שיזכור אפרו שליצחק אבינו וירחם עלינו. למה יוצאין לבית הקברות, פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא, חד אמ' חשובין אנו כמתים וחד אמ' כדי שיבקשו מתים עלינו רחמים.
<h2>דף טז.</h2>
פיס'. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין. תנא אם יש שם זקן והוא חכם אומ' זקן וחכם, אין שם לא זקן ולא חכם או' אדם שלצורה, אחינו לא שק ותענית גורם אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו בנינוה כול'. מאי ומן החמס אשר בכפיהם, אמר שמואל אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מבקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו. ת"ר, אדם שיש בו עבירה ומתודה הימנה ואינו חוזר בה למה הדבר דומה, לאדם שתופש שרץ בידו אפי' טבל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זורקו מידו עלתה לו טבילה, שנא' [משלי כ"ח] מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם.
מתני'. עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה, ואומ' לפניהם עשרים וארבעה ברכות, שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ואילו הן, זכרונות שופרות אל י"י בצרתה לי [תהלים ק"כ], אשא עיני אל ההרים [שם קכ"א], ממעמקים קראתיך יי [שם ק"ל], תפילה לעני כי יעטוף [שם ק"ב]. ר' יהודה אומ' לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן [מ"א ח'] רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה בארץ, שדפון וירקון ארבה וחסיל כי יהיה בארץ, ואומ' חותמיהן. על הראשונה מהו אומ', מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה, בא"י גואל ישראל. על השנייה מהו אומ', מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם, בא"י זוכר הנשכחות. על השלישית מהו או', מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם, בא"י שומע תרועה. על הרביעית מהו אומ', מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם, בא"י שומע צעקה. על החמישית הוא אומ', מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם, בא"י שומע תפילה. על השישית מהו או', מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם, בא"י העונה בעת צרה. על השביעית הוא אומ', מי שענה דוד ושלמה בירושלם הוא יענה אתכם, בא"י המרחם על הארץ. ת"ר עמדו בתפילה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין אלא רגיל, ר' יהוד' אומ' מיטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם מן העבירה, ופרקו נאה שלא יצא לו שם רע בילדותו, שפל ברך ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל [לקרוא בתורה ובנביאים וכתובים ובקי] בכל הברכות כולן.
<h2>דף טז:</h2>
היתה לי נחלתי [כאריה] ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה [ירמיה י"ב], אמ' רב זוטרא בר טוביה זה שליח ציבור שיורד לפני התיבה שאינו הגון. פיס'. ומוסיף עליו עוד שש. הני שש, שבעה הוויין, כדתנן על השביעית הוא אומ' בא"י המרחם על הארץ. אמ' רב נחמן בר יצחק מאי שביעית שביעית לארוכות. אומ' לפניהן עשרים וארבעה ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליו עוד שש. והיכן אומרן, בין גואל לרופא, ומאריך בגאולה, ועונין אמן על כל ברכה וברכה, ותוקעין ומריעין ותוקעין על כל ברכה וברכה, וכך היו נוהגין בגבולין ובמקדש מהו אומר בא"י מן העולם ועד העולם, ואין עונין אחריו אמן לפי שאין עונין אמן במקדש. ר' יהוד' אומ' לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אמ' ר' אדא דמן יפו מאי טע' דר' יהוד', לפי שאין אומ' זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה.
<h2>דף יז.</h2>
ת"ר, אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, מאי טע' שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו ויסייעו אותם. פי' שמא יתרבו להביא נדרי' ונדבות ויצטרכו כל אנשי המשמר לסייע [אנשי] בית אב, אבל בלילה שוב לא יתרבו קרבנות ואנשי בית אב יקטירו קרבנות האיברים והחלבים על המערכה, ואין צריכין סיוע מאנשי משמר, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהן תדירין בעבודה. ת"ר כל כהן שמכיר משמרתו ומכיר משמר בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל אותו היום. פי' בזמן הזה מיירי, שאם הוא מכיר מאי זו משמרה הוא בא או מיהויריב או מידעיה או מאחד מכ"ד משמרות, וגם יודע מאי זה בית אב הוא בא, וגם יודע שבתי אבותיו קבועין שם לעבוד בזמן שבית המקדש קיים, לפי שהרבה היו בבתי [האבות] שלא היו קבועין לעבוד, אינמי יודע שהיו קבועין, דקים ליה שלא נתחללו מן הכהונה, אסור לשתות יין כל אותו היום המגיע לבית אב שלו, שמא יבנה בית המקדש מהרה ויהא צריך לעבוד, אבל אי לא קים ליה שבתי אבותיו קבועין וכשירין לא חיישי' כולי האי, שאף אם יבנה מהרה שמא לא יהא כשר לעבוד. מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסורין לשתות יין כל אותו שבת, אינו מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין לעולם. פי' כיון שאינו מכיר השבוע שלמשמרתו וגם היום שלבית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין וכשירין, אסור לשתות יין לעולם, שעל כל יום יש להסתפק כיון שאבותיו כשירין, אבל אי לא קים ליה שאבותיו כשירין לא מחמרינן ליה כולי האי. ר' אומ' אני כהן אסור לשתות יין לעולם, אלא מה אעשה שתקנתו קלקלתו. פי' קלקלה חורבן בית המקדש היא תקנתו המתרת אותו לשתות, דלא חיישינן שמא יבנה בית המקדש היום, ואי לאו האי טע' דלא חיישי' שמא יבנה היום היה אסור כל כהן לשתות כל השנה, ואע"פ שיודע משמרתו ומשמרת בית אב שלו, דשמא לימות המשיח לא יעבדו כסדר המשמרות ובתי אבות אלא כל הכהנים יעבדו ביחד, והילכך כל כהן אסור לשתות יין לעולם, אלא דלא חיישי' שמא יבנה בית המקדש פתאום היום, ומשו' הכי הותרו הכהנים לשתות יין בזמן הזה. אמ' אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כר'.
פיס'. אנשי משמר ואנשי מעמד אסור' לספר ולכבס. מאי טע', אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין. פי' אסרו אותם חכמ' להסתפר ולכבס בגדיהן בתוך השבוע שלהן, כדי שיקדימו לעשות קודם השבוע שלהן ולא יעלו למשמרתן כשהן מנוולין, ואע"פ שכל ימות השבו' נאסר להם, ביום החמישי הן מותרין אע"פ שלא הקדימו לספר מקודם לכן מפני כבוד השבת. תנו רבנן, כהן הדיוט מסתפר אחת לשלשים יום, דכת' ביחזקאל [מ"ד] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, ויליף פרע פרע מנזיר, והאידנא שרי לגדל פרע, ואפי' לרבנן דאסרי ביין דמאי אמרת מהרה יבנה בית המקדש ובעינא כהן הראוי לעבודה וליכא, איפשר דמספר ועייל, אבל ביין אין לו תקנה שאם ישתה יותר מרביעית כל שכן שדרך טורחתו ושינה משכרתו.
<h2>דף יח:</h2>
סדר תעניות האילו האמור ברביעה ראשונה, אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד, וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהן מיד, מפני שהיא מכת בצורת. ירדו לצמחין אבל לא לאילן, לאילן אבל לא לצמחין, לזה ולזה אבל לא לבורות שיחין ומערות, מתריעין עליהן מיד.
מתני'. וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים, שנא' [עמוס ד'] והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר וגו', אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות, אבל לא מתריעות, ר' עקיבא אומ' מתריעות אבל לא מתענות. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת, אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, ר' עקיבא אומ' מתריעות ולא מתענות. פי' וכל סביבותיה מתענות, שאם לא תהיה תבואה באותה העיר יבואו ויקנו מסביבותיה ויוקירו השער. [כ' ב'] תנא מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות.
<h2>דף יט.</h2>
מתני'. אי זו היא דבר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה. ועל אילו מתריעין בכל מקום, על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה ועל החרב מתריעין עליהן מפני שהיא מכה מהלכת. מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם, וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון, ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ר' יוסי אומ' לא על שאכלו אלא על שנראו. ועל אילו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה גוים או נהר, ועל ספינה המיטרפת בים, ר' יוסי אומ' לעזרה אבל לא לצעקה, שמעון התימני אומ' אף על הדבר, ולא הודו לו חכמים.
פיס'. על שנראה שדפון כמלא פי תנור באשקלון. פי' שהוא ארץ פלישתים בחוצה לארץ, וגזרו תענית בארץ ישראל, וגם גזרו תענית בארץ יש' על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ואע"פ שעבר הירדן רחוק מעריהן. ור' יוסי או' לא היה המעשה כך שאכלו אלא לבד שנראו [בעיר] גזרו עליהן תענית, על אילו מתריעין עליהן בשבת. אמרינ' בפירקא קמא [י"ד ע"א] התרעה במאי, אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי, אלא ש"מ בענינו וקרי לה התרעה, פי' אע"פ שאין שופרות בשבת תפילת ענינו שעושין הציבור ברגש וקול רם קרי לה נמי התרעה, ר' יוסי אומ' גם התרעה בקול רם אסור לעשות בשבת, אלא מתפללין עליהן שיעזרם הבורא, אבל לא לצעקה שיצעקו בקול רם שלא יעשה כעובדין דחול. שמעון התימני אומ' אף על הדבר מתריעין עליה בשבת, ולא הודו לו חכמי'. פי' מתמנת היה או מארץ תימן.
מתני'. על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. מעשה שאמרו לחוני המעגל התפלל (ו)[ש]ירדו גשמים, אמ' להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא יימקו, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה ואמ' רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, התחילו הגשמים מנטפין אמ' לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, ירדו בזעף, אמ' לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקנן עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים, אמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל עליהם שילכו להן, אמ' להם צאו וראו אם נמחת אבן התועין שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות, אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכת' אומ' [משלי כ"ג] ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. פי' חוץ מרוב גשמי', לא כמו חלקה אחת תמטר שמתקלקלת התבואה דאמ' רב יהוד' [לעיל ו' ע"ב] שתיהן לקללה, אלא שכבר ירדו גשמי' הרבה וטורח הוא לבני אדם אבל אין מקלקל התבואה. אבן התועין אבן גדולה היתה בירושלם, וכל מי שאבדה לו אבידה הולך שם, כדאמ' באילו מציאות [כ"ח ע"ב], ולעולם לא יתכן שיהיו כל כך גשמים [מרובים] בירושלם עד שתתכסה [אותה האבן] במים, וכדי להפליגן מעליו אמ' להם כך.
אמ' רב יהוד' הכי קתני סדר תעניות האילו האמור אימתי בזמן שיצאת רביעה ראשונה ולא ירדו גשמים, אבל ירדו גשמים ברביעה ראשונה וצמחו וחזרו ושנו מתריעין עליהן מיד. פי' שנו שהתחילו לכמוש ולהוריק.
<h2>דף יט:</h2>
ת"ר ירדו לצמחין אבל לא לאילן דאתא ניחא, לאילן אבל לא לצמחין דאתא רזיא, לזה ולזה אבל לא לבורות שיחין ומערות דאתא ניחא ואתא רזיא ולא אתיא עבה, ואלא הא דתניא ירדו לבורות שיחין ומערות אבל לא לזה ולזה היכי משכחת לה, דאתיא בשפיכותא. ת"ר מתריעין על האילנות בפרס הפסח, ועל הבורות ועל השיחין ועל המערות בפרס החג. פי' משעה שכלה הקיץ (ויביא הפירות) [ויבשו הבורות]. ואם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד, ואי זהו מיד שלהן שיני וחמישי ושיני, וכולן אין מתריעין עליהן אלא באיפרכיא שלהן. אסכרה כל זמן שיש בה מיתה מתריעין עליהן, בזמן שאין בה מיתה אין מתריעין עליהן. מתריעין על הגוביי כל שהן, ר' שמע' בן אלעזר אומ' אף על החגב. פי' הגוביי מועד לכלות [התבואה] יותר מן החגב.
<h2>דף כא.</h2>
ת"ר עיר קטנה המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. ת"ר שדפון שאמרו כל שהוא, ארבה וחסיל אפי' לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד מתריעין עליה. ת"ר חיה רעה שאמרו, בזמן שהיא משולחת מתריעין עליה, ובזמן שאינה משולחת אין מתריעין עליה. ואיזו היא משולחת ואי זו היא שאינה משולחת, נראתה בעיר ביום משולחת, בלילה אינה משולחת, בשדה אפי' ביום אינה משולחת. ראתה [שני] בני אדם ורצתה אחריהן משולחת, נחבאת מפניהן אינה משולחת. ת"ר חרב שאמרו אין צריך לומר חרב שאינה שלשלום, אלא [אפילו] חרב שלשלום שאין לך חרב שלשלום יותר מפרעה נכה, ואעפ"כ נכשל בה יאשיהו.
<h2>דף כב:</h2>
מאי טעמא, אמ' רבבהו אמ' ר' יוח' מנין שאין מתפללין על רוב הטובה, שנ' [מלאכי ג'] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו', מאי עד בלי דיי, אמ' רמי בר רב יוד' אמ' רב עד שיבלו שפתותיכם לומר דיי. אמ' רב יהודה ובגולה מתריעין עליה. תניא נמי הכי שנה שגשמיה מרובין אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהו בתיהן קבריהן.
<h2>דף כה:</h2>
ת"ר, עד היכן הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתן כמלא ברך המחרישה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' בחרבה טפח ובבינונית טפחים ובעבודה שלשה טפחים. פי' והני מילי ציבור פוסקין מתעניתן, אבל יחיד לא, כדאמ' בפרק קמא [י' ע"ב] הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים. מתני'. היו מתענין וירדו להם גשמים, קודם הנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו, ר' אליעזר אומ' קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו. מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמי' קודם חצות, ואמ' להם ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ויצאו ואכלו ושתו ועשו ובאו בין הערביים וקראו את הלל הגדול. ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם חצות, סבר לאשלומיה, אמ' ליה ר' אמי קודם חצות אחר חצות שנינו. פי' דסביר' ליה לר' אמי כר' אליעזר. ובאו בין הערביים וקראו הלל הגדול, ונימרו הלל מעיקרא, אביי ורבא דאמ' תרוויהו לפי שאין אומ' הלל הגדול אלא על נפש מליאה ועל כרס שביעה. איני, והא רב פפא איקלע לאבי גובר גזר תענית' וירדו להם גשמים קודם חצות, ואמ' להם אמרו הלל הגדול ואחר כך אכלו ושתו, שני בני מחוזא דשכיחא בהו שכרות. ומהכא מוכיח דהל' כר' אליעזר, דהא ר' אמי ורב פפא אמרי קודם חצות.
<h2>דף כו.</h2>
בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן ארבעה פעמים ביום, בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים, אילו הן שלשה פרקים בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורי'. פירש המורה נוהגין היו להתפלל תפילת נעילה בכל תעניותיהן כמו ביום הכיפורים, וכן עיקר כמו שפירש, מדקא בעי בגמרא בתעניות ובמעמדות מי איכא מוסף, מכלל דנעילה פשיט' ליה דאית בהו. וה"ג בירושלמי [פ"ד ה"א] על מתני' דא שמעת מינה תלת, ש"מ דמתענין במעמדות, וש"מ מתפללין ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום, ו[ב]פרק תפילת השחר גרסי' בירושלמי [ברכות פ"ד ה"א], ראש חודש שחל להיות בתענית אע"פ שאין נעילה בראש חודש מזכיר שלראש חודש בנעילה, פי' כגון שהתחילו להתענות ואירע ראש חודש ביניהן, כדתנן [לעיל ט"ו ע"ב] ואם התחילו אין מפסיקין, ובפירקין תני לקמן כל יום שיש בו מוסף אין מעמד בנעילה, הא לך בפירוש שהיו מתפללי' נעילה במעמדות. ובפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"ב] גרסי' תשעה באב אינו כתענית ציבור, ומסיק אינו כתענית ציבור לתפילת נעילה, והאמ' ר' יוחנ' הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו, התם רשות הכא חובה, אלמא חובה הוא בתענית ציבור להתפלל תפילת נעילה, והכי נמי אמרי' בפרק הקורא את המגילה עומד [כ"ב ע"א], איבעיא להו תענית ציבור בכמה, ראש חודש ומועד הוא דאיכא קרבן מוסף [קרו ד'] אבל הכא דליכ' קרבן מוסף לא, או דיל' הכי נמי איכא (קרבן) [מוסף] תפילה, ופירוש מוסף תפילה הוא צלותא יתירתא שמתפלל תפילת נעילה בתענית ציבור, אבל המורה פירש שם מוסף תפילה ברכה יתירה שלענינו. ואינו נראה לי שבעבור ברכה אחת נוסיף אדם אחד בקריאה, אלא ודאי על תפילת נעילה קאמר כדפריש הכא.
מתני'. אילו הן מעמדות, לפי שנא' [במדבר כ"ח] צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו, היאך קרבנו שלאדם קרב ואינו עומד על גביו, אלא התקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם של כהנים שלוים וישר'. הגיע זמן המשמ' לעלות, כהניו ולויו עולין לירושלם ויש' שבאותו משמר נכנסין לעריהן וקורין במעשה בראשית, ביום הראשון בראשית ויהי רקיע, ביום השיני יהי רקיע ויקוו המים, בשלישי יקוו המים ויהי מאורות, ברביעי יהי מאורות וישרצו המים, בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ, בשישי ותוצא הארץ ויכלו השמים, פרשה גדולה קורין אותה בשנים וקטנה ביחיד, בשחרית ומנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורא את שמע.
<h2>דף כו:</h2>
בתעניות ובמעמדו' מי איכא מוסף, חסורי מיחסרא והכי קתני, בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין, ויש מהן ארבעה פעמי' ביום, בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים. ואילו הן שלשה פרקים תעניות ומעמדות ויום הכיפורים, אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומ' שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפים, מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפים. מאן חכמים ר' יהודה, דתניא שחרית ומוסף [ומנחה] ונעילה יש בהן נשיאות כפים דברי ר' מאיר, ר' יהוד' אומ' שחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפים מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפים. ר' יוסי אומ' נעילה יש בה נשיאות כפים מנחה אין בה נשיאות כפים, במאי קמיפלגי, ר' יהודה סבר שחרית ומוסף דלא שכיחי בהו שכרות לא גזור בה רבנן, מנחה ונעילה דשכיחי בהו שכרות גזרו בהו רבנן, ור' מאיר סבר שחרית ומוסף מאי טע' כהני פרשי ידיהו דלא שכיחא בהו שכרות, מנחה ונעילה דהאידנא נמי לא שכיחא שכרות, ור' יוסי סבר מנחה דאיתה בכל יומא ואתיא לאיחלופי גזרו בה רבנן, נעילה דליתה בכל יומא ולא אתיא לאיחלופי לא גזרו בה רבנן. אמ' רב יהודה אמ' רב הלכ' כר' מאיר, ורב נחמן אמ' הלכה כר' יוסי. ואסיק תלמודא והיל' כר' יוסי. והשתא דקיימלן הלכה כר' יוסי מנחה דתעניתא דהאידנא מאי טעמא פרשי כהני ידיהו, כיון דסמוך לשקיעת החמה מצלי לה כתפילת נעילה דמי, דכולי עלמ' [מיהת] שכור אסור בנשיאת כפים, מנהני מילי, אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת כהן מברך, לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין.
<h2>דף כז.</h2>
אילו הן המעמדות. מאי קאמ', הכי קאמ' אילו הן מעמדות הא דתנן לקמ' ומאי טעמ' תיקנו מעמדות לפי שנא' [במדבר כ"ח] צו את בני ישראל וגו', והתמידין הן קרבן של [כל] ישרא' הבאין מן השקלים, וכת' ביה תשמרו, שצריכין לעמוד על גביו ולשומרו, שהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, וטורח הוא לכל ישראל לעמוד על קרבנם, הילכך תיקנו נביאים הראשונים, דהיינו דוד ושמואל, כדכת' [דה"י א' ט'] המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, וחלקו הכהנים והלוים וישראל לכ"ד משמרות, וכל משמרה ומשמרה היתה קבועה בשבוע שלה, ומכל משמר ומשמר היה מעמד קבוע בירושלם בין מכהנים בין מלוים בין מישראל, שאם יאנסו מפני הגשמים או מחמת חירום דרכים ולא יכלו לעלות לירוש' [היו] אילו הקבועין בירושלם עושין העבודה, וכשהגיע השבוע שהוא זמן המשמר לעלות ולעשות העבודה כל הכהנים וכל הלוים שבאותו משמר שהיו מפוזרין בערי ישר' היו עולין לירושלם, אבל יש' שבאותו משמר לא היו עולין, אלא היו סומכין על אותן שהיו קבועין בירושלם, והיו מתכנסין לעריהן ומתענין ומתפללין בבית הכנסת וקורין במעשה בראשית.
<h2>דף כז:</h2>
אמ' ר' יעקב בר אחא אמ' ר' אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנ' [בראשית ט"ו] יי אלהים במה אדע כי אירשנה, אמ' אברהם לפני הקב"ה שמא ישר' חוטאין לפניך ואתה עושה להן כדור המבול ודור הפלגה, אמ' לו לאו, אמר לפניו רבונו שלעולם במה הודיעני, אמ' לו קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמ' לפניו רבונו שלעולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בשאין בית המקדש קיים מה תהא עליהן, אמר לו כבר תיקנתי להם סדרי קרבנות, בשעה שבאין וקורין לפני במעשה בראשי' מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן ואני מוחל להם על כל עוונותיהן.
ת"ר, אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהן שיתקבל לרצון, ואנשי מעמד היו נכנסין לבית הכנסת. פי' אנשי משמר קורא לאותם ישראל שהיו קבועין בירושלם, ואנשי מעמד קורא לשאר ישר' המפוזרין בעריהן ויושבין ארבע תעניות בשבת בשיני ובשלישי וברביעי ובחמישי, בשיני על יורדי הים, בשלישי על הולכי מדברות, ברביעי על אסכרה שלא תפול בתינוקות, בחמישי על עוברות ומניקות, עוברות שלא יפילו ומניקות שיניקו את בניהן, בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, [וק"ו בשבת עצמה]. ביום ראשון לא היו מתענין מאי טעמא, אמ' ר' יוחנ' מפני הנוצרין. פי' מפני עובדי ישו הנוצרי שעושין אותו יום איד, ושלא יהו אומרין להקניטנו הן עושין, שאנו עושין אותו יום איד והן מתענין.
ובכל יום קורין שתי פרשיות, הפרשה הגדולה היו קורין אותה שני בני אדם והקטנה ביחיד. וביום הראשו' היו קורין בראשית ויהי רקיע, ותני עלה בראשית בשנים, יהי רקיע באחד, בשלמא יהי רקיע באחד תלתא הוא דהוויין, אלא בראשית בשנים חמשה הוו, ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין, איתמר רב אמר דולג. פי' שקורא הכהן שלש' פסוקין, והלוי חוזר אחריו פסוק אחד וקורא אותו והשנים הנשארין. ושמואל אמר פוסק. פי' פסוק אחד פוסק לשנים והוו להו שיתא, ורב סבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, וקיימלן [ברכות מ"ט ע"ב] רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. והכי מסיק תלמודא היל' בפרק הקורא את המגילה עומד [כ"ב "א], והיל' דולג, והילכ' אמצעי דולג דהיינו הלוי.
<h2>דף כח.</h2>
תניא בשחרית נכנסין לבתי כנסיות וקורין בתורה כדרך שקורין כל השנה כולה, ובמנחה קורא אותה יחיד על פה, אמ' ר' יוסי היאך יחיד יכול לקרוא דברי תורה על פה בציבור, אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה שקורין את שמע.
מתני'. כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד בשחרית, קרבן מוסף אין בו נעילה, קרבן עצים אין במנחה, דברי ר' עקיבה. אמ' לו בן עזיי כך היה ר' יהושע שונה, קרבן מוסף אין במנחה, קרבן עצים אין בנעילה. חזר ר' עקיבה להיות שונה כדברי בן עזיי. פי' אמעמדות דלעיל קאי, שהיו נכנסין לבית הכנסת ומתפללין וקורין בתורה. וכל יום שיש בו הלל, כגון חנוכה, אין בו מעמד שחרית, (שכבר) [שכבוד] ההלל דוחה את המעמד כאילו היה יום טוב, ואינו דוחה אלא שחרית בלבד, שלא היו מתקבצין בשחרית, אבל היו מתקבצין במנחה ובנעילה ומתפללין, כדכתבית לעיל שהיו מתפללין נעילה בתעניות ובמעמדות, וכבוד ההלל היה דוחה מעמד אחד שלשחרית, והמעמדות היו מתענין בחנוכה, דהא תנן לעיל [ט"ו ע"ב] ואם התחילו אין מפסיקין, ולא גריעי מעמדות מתעניות דמטר, ולפיכך היו מתפללין נעילה. קרבן מוסף אין בנעילה, בעבור כבוד קרבן מוסף שהוא כמו יום טוב לא היו עושין מעמד כל עת תפילת מוסף, שתפילת המוסף והקרבת המוספין כל היום, והילכך היה דוחה מעמד דמוסף דידיה ומעמד דנעילה, וכל שכן מעמד דמנחה הקודמת לנעילה. ויום שיש בו קרבן עצים, כדתני לקמן שהיו מתנדבין עצים למערכה ומביאין עמהן קרבן והיו מקריבין אותן סמוך למנחה בתמיד שלבין הערביים, והוא כמו יום טוב ודוחה המעמד שלו. וכך היה שונה ר' עקיבא, אמ' לו בן עזיי ר' יהושע לא היה שונה כך, אלא כך היה שונה, קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה, וחוזר ר' עקיבה להיות שונה כדברי בן עזיי. פי' ר' עקיבה סבר ראש חודש דאית ביה מוסף דחשיב והוי מדאורייתא, דוחה דידיה ודלאו דידיה, והילכך אין בו מעמד אפי' בנעילה, וכל שכן מנחה הקודמת לנעילה, אבל קרבן עצים דלא הוי אלא מדרבנן לא חשיב כולי האי, ודווקא דחי דידיה דהיינו מנחה, אבל נעילה דלאו דידיה לא דחי. ור' יהושע סבר אדרבה, ראש חודש דהוי מדאורייתא אין דברי תורה צריכין חיזוק, והילכך לא דחי אלא מנחה דידיה, שעד אותה שעה מושך קרבן מוסף שהוא כשר כל היום, אבל נעילה דלאו דידיה לא דחי, וקרבן עצים דהוא מדרבנן ודברי סופרים צריכין חיזוק, והילכך אין במנחה ולא בנעילה.
מתני'. זמן עצי כהנים והעם תשעה. באחד בניסן בני ארח בן יהודה, בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה, בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה, בשבעה בו בני יונדב בן רכב, בעשרה בו בני סנאה בן בנימן, בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה, ועמהם הכהנים והלוים וכל מי שטעה שבטו, ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים (בו) [באלול] בני עדין בן יהודה, באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה. באחד בטבת לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים. פי' בא לפרש מהו קרבן עצים, שבזמן שהיו מתנדבין להביא עצים למערכה היו מביאין עמהן קרבן, וזמן נדבת עצי הכהנים והעם היה בתשעה ימים קבועין בשנה כדמפרש ואזיל. באחד בניסן התנדבו בני ארח בן יהודה, שכשעלו מן הגולה הוא התנדב תחילה באחד בניסן וסיפק להם עצים, עד כ' בתמוז שהתנדבו בני דוד הבאין ממשפחת דוד המלך, ובחמשה באב הביאו בני פרעוש הבא משבט יהודה, ובחמשה עשר באב היו בני זיתוא בן יהודה. ועמהן התנדבו כהנים ולוים וישראל ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות.
ת"ר, למה הוצרכו זמן עצי כהנים והעם לימנות, אמרו כשעלו מן הגולה לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אילו והתנדבו משלהן, וכך התנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מליאה עצים יהו אילו מתנדבין משלהן, שנ' [נחמיה י'] והגורלות הפלנו על קרבן העצים. ת"ר, הן הן בני גונבי עלי הן הן בני קוצעי קציעות, אמרו פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו ביכורים לירושל', והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, כשירין שבאותו הדור ויריאי חטא שבאותו הדור מה עשו, הביאו סלי ביכורין וחיפום בקציעות ונטלום על כתפיהן, וכיון שהגיע אצל פרוזדאות אמ' להם אנה אתם הולכין, והן אומ' להם לעשות שני עיגולי דבילה במכתש שלפנינו ובעלי שעל כתפינו, וכיון שעברו מהם עיטרום בסלין והביאום לירושלם. תנא הן הן בני סלמי הנטופתי. ת"ר, מה הן בני סלמי הנטופתי, אמרו פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל, כשירין ויריאי חטא שבאותו הדור מה עשו, הביאו שני גיזרי עצים ועשו סולמות ונטלו על כתפיהן, כיון שהגיעו אצל פרוזדאות אמ' להם לאן אתם הולכין, אמ' להן להביא שני גוזלות מן השובך שלפנינו בסולמות שעל כתפינו, וכיון שעברו מהם פירקום והעלום למערכה, עליהן ועל כיוצא בהן נאמ' [משלי י'] זכר צדיק לברכה, ועל ירבעם בן נבט וחביריו נאמ' ושם רשעים ירקב.
<h2>דף כח:</h2>
פיס'. באחד בטבת לא היה בו מעמד, וניתני [נמי] באחד בניסן לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים, אמ' רבא זאת אומרת הלילא בריש ירחא לאו דאורייתא. פי' מה שקורין הלל בראש חודש אינו אלא מנהג בעלמא. אמ' ר' שמע' בן יוחי משום ר' שמע' בן יהוצדק, שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל ואילו הן, שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון שלפסח, ויום טוב הראשון של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואילו הן, תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים טובים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים שלעצרת. פי' בערכין [י' ע"ב] מפר' טע' מאי שנא בחג דגומר כל ימי החג ובפסח אינו גומר אלא ביום טוב ראשון, משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו כל יום ויום, והילכך כל יום חשוב חג לעצמו, אבל פסח אינו חלוק בקרבנותיו הילכך חד חג הן. רב איקלע להתם, חזנהו דקא קרו הלל בריש ירחא, סבר לסלוקינהו. פי' דסבר משום חובה הן עושין, ומוסיפין על דברי חכמים. כיון דחזא דקא מדלגי, אמ' שמ' מינ' מנהג אבותיהן בידיהן. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. פי' אע"פ שנהגו הציבור לאומרו בראש חודש, היחיד אל יתחיל לומר, דלא נהגו כי אם בציבור, ואינו חובה שיהא חייב היחיד. ואם התחיל גומר. פי' גומר לאומרו בדילוג כדרך שעושין הציבור, וכיון דלא הוי אלא מנהג בעלמא אין מברכין לפניו, דעד כאן לא פליגי אמוראי בפרק החליל [מ"ד ע"ב] אלא במידי דהוי מדרבנן, ומן דאמ' מברכין משום דכת' [דברים י"ז] לא תסור מן הדבר, אבל מידי דלא הוי אלא מנהג בעלמ' אין מברכין עליו, כדאמ' התם חבוט חבוט ולא בריך, קסבר ערבה מנהג נביאים הוא, אלמא אין מברכין אשר קדשנו במצוותיו וציוו' על המנהג. ובני עולם שנהגו לברך אשר קדשנו במצוותי' וציוונ' לקרוא את ההלל, איני יודע על מה סמכו.
מתני'. חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשנה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. נשתברו הלוחות מנלן, דתניא בששה בחודש ניתנו עשרת הדברות ליש', ר' יוסי אומ' בשבעה. מאן דאמ' בששה בששה ניתנו ובשבעה עלה, ומ"ד בשבעה בשבעה נתנו ובשבעה עלה וכת' [שמות ל"ד] ויהי שם עם יי ארבעים יום וארבעי' לילה, וכת' [שם ל"ב] ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו'. פי' בשבעה בסיון עלה, ונשארו מסיון כ"ד יום חסר לילה אחד, ובי"ו בתמוז הושלמו ארבעים יום, וירד בי"ז בתמוז ושיבר את הלוחות בו ביום, והלילה שלי"ז בתמוז להשלים הלילה של ז' בסיון, שעלה בו וחסר לילו. ובטל התמיד, גמרא. הובקעה העיר בשבעה עשר הוה, והכת' [ירמיה נ"ב] בחודש הרביעי בתשעה לחודש, וכת' ויחזק הרעב בעיר, וכת' ותבקע העיר, אמ' רבא לא קשיא כאן בראשנה כאן בשנייה, דתניא בראשנה הובקעה העיר בתשעה בו, ובשנייה בשבעה עשר בו. שרף אפוסטומוס את התורה, גמרא. העמיד צלם בהיכל מנלן, דכת' [דניאל י"ב] ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם. פי' בשעה שנתן הצלם בהיכל, והוא שיקוץ שגרם לבית המקדש להיות משוקץ, באותו העת הוסר התמיד.
<h2>דף כט.</h2>
בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, מנלן דכת' [במדבר י'] ויהי בשנה השנית בחודש השיני בעשרים בחודש נעלה הענן, ואמ' מר שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנייה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים, דכת' ויסעו מהר יי דרך שלשת ימים, ואמ' ר' חמא בר חנינה אותו היום סרו מאחרי יי. [דכתיב] [שם י"א] והאספסוף אשר בקרבו התאוו וגו', וכת' [שם] עד חודש ימים, דהוו להו עשרים ותרי בסיון. פי' דהאי חודש חדש חסר הוא, אי נמי עד ולא עד בכלל. וכת' [שם י"ב] ותסגר מרים שבעת ימים, דהוו להו עשרי' ותשעה בסיון, ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכת' [שם י"ג] וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, נכי חד הו. פי' המרגלים חזרו בח' באב, ובערב בכו והם חסירין יום אחד. אמ' אביי תמוז דההוא שתא מלויי מליוה, דכת' [איכה א'] קרא עלי מועד לשבור בחוריי, וכת' [במדבר י"ד] ותשא כל העדה ויבכו וגו'. ואמ' ר' יוחנן אותו היום ערב תשעה באב היה, אמ' להם הקב"ה ליש', אתם בכיתם בכיה שלחנם אני אקבע לכם בכייה לדורות. וחרב הבית בראשנה ובשנייה, מנלן דכת' [מ"ב כ"ה] בחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה, וכת' אחר אמ' [ירמיה נ"ב] בעשור לחודש, אי אפשר לומר שבעה שכבר נאמר עשור, ואי איפשר לומר עשור שכבר נאמ' שבעה, הא כיצד. בשבעה בחודש נכנסו גוים להיכל ואכלו ושתו וקילקלו בו שביעי שמיני ותשיעי, סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו, שנא' [שם ו'] אוי נא לנו כי פנה היום, והיינו דאמ' רבן יוחנן בן זכיי אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו שלהיכל בו נשרף, ורבנן תחילת פורעניות עדיף. ובשנייה מנלן, דתניא ר' יוסי אומ' מגלגלין זכות ליום זכיי וחובה ליום חייב. אמרו, כשחרב הבית בראשנה ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה, [ומוצאי שביעית היה], ומשמרתו של יהויריב היה, והיו הלוים עומדין על דוכנן ואומ' שירה, ומה שירה היו אומ' [תהלים צ"ד] וישב עליהם את אונם וגו', לא הספיקו לומר יצמיתם יי אלהינו עד שבאו גוים וכבשום, וכן בשנייה. ונלכדה ביתר, גמרא. ונחרשה העיר, גמרא. מתני'. משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל להיות תשעה באב בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרי' מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. רבן שמע' בן גמליאל אומ' ישנה. ור' יהודה מחייב בכפיית המטה, ולא הודו לו חכמים.
אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת [משמיה דרב], כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.
<h2>דף כט:</h2>
אמ' רב פפא היל' בר ישר' דאית ליה דינא בהדי גוי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי ליה נפשיה באדר דבריא מזליה.
פיס'. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור' לספר ולכבס, אמ' רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר, ורב ששת אמ' אפי' לכבס ולהניח אסור, מיתיבי אסור לספר ולכבס לפני תשעה באב ואפי' להניח לאחר תשעה באב, וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, תיובתא דרב נחמן תיובתא. פי' הגיהוץ שלנו אינו אלא ככיבוס שלהן והוא אסור, אבל הכיבוס שלנו בלא גיהוץ מותר, וכלי פשתן אפילו הגיהוץ שלהן מותר, שלא נאסר הגיהוץ אלא בבגדי צמר גפן או בבגדי מילת. שלח ר' יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנן, אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללובשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכו, אמ' רב לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו מותר. פי' מדתנן שאסור לכבס בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, דווקא לפני תשעה באב הוא אסור אבל לאחר תשעה באב מותר. ושמואל אמ' אפי' לאחריו אסור. והיל' כרב, דתניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה [באב] שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואסור לספר מראש חודש ועד התענית, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' כל החודש כולו אסור, רבן שמע' בן גמליאל אומ' אינו אסור אלא אותה שבת בלבד, ואמ' ר' יוחנ' ושלשתן מקרא דרשו, [הושע ב'] והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה, מר סבר חגה ומר סבר חדשה ומר סבר שבתה. [ל' א'] ואמ' רבא הלכה כר' מאיר, ואמ' רבא הל' כרשב"ג ותרויהו לקולא, (וצריך), [וצריכא], דאי אשמעינן הל' כר' מאיר הוה אמינא אפי' מרא' חודש, קמ"ל הל' כרשב"ג, ואי אשמעי' הל' כרשב"ג הוה אמינא אפי' לאחריו נמי, קמ"ל הל' כר' מאיר דאמ' עד התענית ותו לא, אבל לאחריו מותר, והיינו כרב דאמ' לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו מותר.
<h2>דף ל.</h2>
פיס'. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר. ואמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר. ותרויהו לקולא, וצריכא דאי אשמעינ' בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפי' משש שעות ולמטה, קמ"ל משש שעות ולמעלה, ואי אשמעי' משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפי' בסעודה שאין מפסיק בה, קמ"ל בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא. תניא כלישנא בתרא, הסועד ערב תשעה באב אם היה עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואם לאו אסור לאכל בשר ולשתות יין, תניא כלישנא קמא, ערב תשעה באב לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל שני תבשילין, רשב"ג אומ' ישנה, כיצד ישנה, אמ' ר' יהוד' אם היה רגיל לוכל בעשרה בני אדם יאכל בחמשה בני אדם, אם היה רגיל לשתות עשרה כוסות ישתה חמשה, בד"א משש שעות ולמעלה, אבל משש שעות ולמטה מותר.
לא יאכל בשר ולא ישתה יין. אבל אוכל בשר מליח וישתה יין מגיתו. בשר מליח עד כמה, אמ' רב הונא בר חיננא אמ' שמואל כל זמן שהוא כשלמים, ויין מגיתו עד כמה, כל זמן שהוא תוסס. ת"ר יין תוסס אין בו משום גילוי, ועד כמה תסיסתו עד שלשה ימים. אמ' עולא כך היה מנהגו שלר' יהוד' בר אלאעי, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ואוכלה, ויושב בין תנור לכירים, ושותה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ת"ר, כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, אסור באכילה ובשתייה וברחיצ' ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ולקרוא בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות, אבל קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורין באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות שלבית רבן אינן בטלין דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות שלבית רבן בטילין, משום שנא' [תהלים י"ט] פקודי יי משמחי לב. והלכ' כר' יהודה.
<h2>דף ל:</h2>
תנן התם, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין. אמ' רבן שמע' בן גמליאל לעולם יעשה אדם עצמו כתלמידי חכמי'. ת"ר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמידי חכמ' כדי שיתענה, רבן גמליאל אומ' כל העושה מלאכה בתשעה באב כאילו עושה מלאכה ביום הכיפורים, ר' עקיבה אומ' כל האוכל ושותה בתשעה באב כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים, וחכמ' אומ' כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם, ואינו זוכה לראות בנחמת ירושלם, שנ' [ישעיה ס"ו] שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כל המתאבל עליה זוכה בנחמתה, ושאינו מתאבל עליה אינו זוכה בנחמתה, וכל האוכל בשר ושותה יין בערב תשעה באב עליו הכתוב אומ' [יחזקאל ל"ב] ותהי [עונתם על עצמותם] עוונותיו [חקוקין לו] על עצמותיו.
פיס'. ור' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. תניא אמרו לו לר' יהודה, לדבריך עוברות ומניקות מה תהא עליהן. אמ' להן אף אני לא אמרתי אלא ביכול. תניא נמי הכי מודין חכמים לר' יהודה ביכול, ומודה ר' יהו' לחכמים בשאינו יכול, ואמר אביי שאר מיטות איכא ביניהו, תניא נמי הכי כשאמרו לכפות את המטה לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו. פי' והכי מחייב ר' יהודה בתשעה באב לכפות כל המיטות, וחכמי' פליגי עליה בשאר מיטות. אמר רבא הלכה כתנא דידן, דאמ' לא הודו לו חכמי' כלל שאינו חייב לכפות שום מיטה.
מתני'. רבן שמע' בן גמלי' אומ' לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישר' יוצאות בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש את מי שאין לו, וכל הכלים טעונין טבילה. ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, ומה הן אומרות, בחור שא עיניך במה שאתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה. וכן הוא אומ' [שה"ש ג'] צאינה וראינה בנות ציון ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. פי' כל הכלים טעונין טבילה, מפני שאינה בקיאה בחבירתה, אי נמי כדי שלא לבייש את הנידות. במלך שלמה, בהקב"ה שהשלום ומלכות שלו. בעטרה שעיטרה לו אמו, כנסת ישר' שהיא אומתו. ביום חתונתו זה מתן תורה, הוא יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות.
בשלמא יום הכיפורים יום סליחה וכפרה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות לישראל, אלא חמשה עשר באב מה היה בו, אמ' רב יהוד' אמ' שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש [במדבר ל"ו] זה הדבר, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. רב יוסף אמ' רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנ' [שופטים כ"א] ואיש יש' נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין, ממנו ולא מבנינו. רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנן יום שכלו בו מיתי מדבר. עולא אמ' יום שביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל. [ל"א א'] רב מתנא אמ' יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. רבה ורב יוסף דאמ' תרויהו יום שפוסקין מלכרות עצים למערכה, תניא ר' אליעזר הגדול אומ' מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה שלחמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. פי' והן מתליעין, ותנן [מדות פ"ב מ"ה] כל עץ שיש בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. אמ' רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל, מיכן ואילך דמוסיף יוסיף. פי' דמוסיף על עסקיו שביום ועוסק גם בלילה יוסיף חיים. ודלא מוסיף יסיף, תני רב יוסף תקבריניה אמיה.
<h2>דף לא.</h2>
פיס'. יוצאין בכלי לבן שאולין. ת"ר, בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת הסגן, בת הסגן מבת משוח מלחמה, בת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, אמ' ר' זריקא אמ' ר' אלעזר אפי' כלים המונחין בקופסא, ובנות יש' יוצאות וחולות בכרמים, תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם.
